עלילת דם פלשתינית-צרפתית

עלילת דם פלשתינית-צרפתית
בראש השנה תשס"א, זועזעה התקשורת העולמית מתמונתו של הילד מוחמד א-דורה מוטל ללא ניע למרגלות אביו. ממצאי התחקירים הראו כי א-דורה לא יכול היה להיפגע מאש צה"ל, אולם עד אז הפך כבר לסמל אינתיפאדת אל-אקצה. אנשי המפתח בפרשה, הצלם הפלשתיני והכתב הצרפתי, כבר נתפסו בשקרים

נידרה פולר, פאריס






ביוני האחרון נתפסה וופא סמיר איבראהים באס, מחבלת מתאבדת בת 21, במחסום ארז שברצועת עזה כשעל גופה חגורת נפץ במשקל 10 ק"ג. באס היתה בדרכה למרכז הרפואי 'סורוקה' בבאר-שבע לטיפול שוטף בעקבות תאונה ביתית שגרמה לה כוויות חמורות, אך הפעם היה בכוונתה להתפוצץ כדי להרוג כמה שיותר צעירים. כשנשאלה מדוע החליטה להתמקד דווקא בילדים, השיבה כי רצתה להתנקם על מות הילד מוחמד א-דורה.

איבראהים באס היא רק אחת משורה ארוכה של שאהידים ושאהידים-בדרך הפועלים תחת רושם דמותו של הילד הפלשתיני בן ה-12 שתמונת מותו שודרה ברחבי העולם בראשיתה של אינתיפאדת אל-אקצה בספטמבר 2000. תמונותיו של א-דורה, שדווח כי נהרג מאש חיילים ישראלים, הציתו מיד להט אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי בכל העולם ועוררו גל של אלימות, החל בלינץ' ברמאללה ועד לשריפת בתי הכנסת בצרפת. בשנים הבאות הגיע סיפורו של א-דורה למעמד כמעט מיתי בעולם הערבי והמוסלמי. בעולם המערבי הצליח הסיפור להצית את הדמיון הפוליטי של רבים שקיבלו זאת כהוכחה סמלית לאשמת הישראלים בפריצת העימות הצבאי ובהתרחשותם של פיגועי ההתאבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית בישראל.

הריגתו של מוחמד א-דורה אינה ההאשמה היחידה העומדת נגד ישראל בחמש השנים האחרונות. מעשייה אחרת של אכזריות, אולי אף יותר מפורסמת, היא ה"טבח" בג'נין. באביב 2002 נכנסו כוחות צה"ל לעיר כדי להשמיד חוליית טרור שהיתה אחראית לרצף פיגועים ורציחות בישראל. הפלשתינים הכריזו מיד על 5,000 הרוגים ועל "מחנה פליטים" שהפך לעיי חרבות. עד שהתגלתה האמת - הפלשתינים עצמם אישרו לבסוף סך של 56 הרוגים שמרביתם נהרגו במהלך העימות הצבאי, ותצלומי האוויר הציגו את אופייה הנקודתי של הפעולה הישראלית - הנזק כבר נגרם. סיפורי ה"טבח" בג'נין נמשכים עד היום מבלי שיופרכו. עם זאת, על ההתרחשות האמיתית בג'נין יש מידע אמין - דבר שאי אפשר לומר על סצנת מותו של א-דורה.

רגעי הגסיסה "נחתכו בעריכה"

בקיץ 2000 נפוצו דיווחים על גידול בכוח הצבא הפלשתיני. האקט הראשון במלחמה היה רצח חייל ישראלי על ידי עמיתו הפלשתיני בעת סיור משותף, אולם אירוע זה בוטל כמקרה בלבד. הניצוץ שהצית את האינתיפאדה יוחס על ידי הפלשתינים לביקורו של אריאל שרון ב-28 בספטמבר בהר הבית, האתר הקדוש ביותר ליהודים ומקומם של כמה מקודשי המוסלמים, ביניהם מסגד אל-אקצה.

למחרת היום, ב-29 בספטמבר, ערב ראש השנה, החלו המהומות כאשר המון נלהב פרץ מהמסגד לאחר תפילות יום השישי, פלש לעמדת המשטרה הסמוכה והשליך אבנים על ראשי המתפללים בכותל. ב-30 בספטמבר הכריז מרואן ברגותי, מנהיג הפת"ח בגדה המערבית, כי לא ירסן ביטויים נוספים של המחאה הפלשתינית.

בהמשך אותו יום, היום הראשון של שנת תשס"א, לכד צלם מערוץ הטלוויזיה הצרפתי הממלכתי 'France 2'בעדשתו את מותו של הילד הפלשתיני בן ה-12 ברצועת עזה, שלטענת הפלשתינים נורה לעיני אביו מאש חיילי צה"ל. הדיווח החדשותי שתואר בדרמטיות על ידי כתב הערוץ בירושלים הועלה מיד לשידור והוצע ללא תשלום לכל רשתות התקשורת.

האפקט היה מיידי ומחשמל; בן לילה הפך מוחמד א-דורה לסמל ה"מאבק" הפלשתיני המתעורר נגד ה"כיבוש" הישראלי וסמל רב עוצמה לכוונות רצח העם של ממשלת ישראל. תמונת פוטומונטאז' שהופקה עד מהרה בעבור הצופים הערבים-מוסלמים הציגה דמות חייל ישראלי היורה, כביכול, בילד מטווח קצר.

העובדה שמותו של א-דורה היה האמתלה הרגשית האמיתית לסופת האלימות הפלשתינית, שהיתה מניע חזק הרבה יותר מעלייתו ה"פרובוקטיבית" של שרון להר הבית, נתמכת בהתפשטותו המהירה והנרחבת של הסיפור ושל תמונת גופתו של א-דורה השוכב לרגלי אביו. מאז נקראו רחובות, כיכרות ובתי ספר על שמו, ותמונת מותו הופיעה על פוסטרים ובולים. סיפורו של א-דורה הואר בדרמטיות גם בשידורי הטלוויזיה הפלשתינית, גוייס לסרטון וידיאו של אל-קעידה והונצח בשיר אפי של המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש.

אולם האם זה נכון? על אף שספקות כבדים התעוררו מיד באשר לאמיתות דיווחו של כתב הערוץ הצרפתי, הם הוסטו הצידה על ידי הרגשות שעוררה הפרשה ועל ידי האלימות שפרצה בחודשים האחרונים לשנת 2000. ערוץ France 2דחה בזעם את הבקשות לחקור את האירוע או אפילו לעזור לאחרים לערוך חקירה על ידי שחרור חומרים. בעיני רבים עד היום, הטלת ספק באותנטיות של סיפור א-דורה, משולה להכחשת התקפת הטרור על ארה"ב ב-11 לספטמבר.

וכך נראו הדברים בסקופ זוכה הפרס של חדשות הערוץ הצרפתי: לאחר שניות אחדות של תמונות מהתפרעויות בגדה המערבית, נראית קבוצת אנשים חמושים בצומת נצרים. ג'יפ מתקדם במורד הכביש. ירייה בודדת נשמעת, ואדם לבוש מדים נופל או קופץ לארץ מהג'יפ כשהוא לופת את רגלו הימנית. אמבולנס שמופיע מיד עוצר בצידו המרוחק של הכביש. הפצוע נגרר לעבר אמבולנס, מושכב על אלונקה כשמשקל גופו נשען על רגלו הימנית, זו האמורה להיות פצועה, ומוכנס לאמבולנס. צ'רלס אנדרלין, כתב France2, מסקר את הדברים בקול נרגש, כאילו הוא עד ראייה המדווח מהשטח: "שלוש בצהריים בצומת נצרים ברצועת עזה. תפנית דרמטית באירועים; הפלשתינים ירו אש חיה, והישראלים השיבו אש. נהגי אמבולנסים, עוברי אורח וכתבים לכודים באש הצולבת".

כעת מתמקדת המצלמה באיש ובילד הכורעים מאחורי חבית בטון, פניהם מעוותות מפחד. אנדרלין: "הנה ג'מאל א-דורה ובנו המשמשים מטרה לאש החיילים בעמדות הישראליות". המצלמה פונה לעבר מוצב ישראלי הניצב בסמוך. האב מנופף בידו הימנית לכיוון העמדה הישראלית, הוא כפוף והילד מתרפק אל גבו. אנדרלין: "מוחמד בן 12. אביו מנסה להגן עליו. הוא מנופף, אבל סבב נוסף של אש מתפרץ. מוחמד מת, ואביו נפצע קשה".

במהלך רצף הצילום בן 55 השניות פגעו שתי יריות בקיר של לבני בטון העומד כתפאורה לסצנה, ונחתו הרחק מהשניים. חורי כדורים אחרים, שהחטיאו את המטרה באופן דומה, נראים גם הם על הקיר. האב מגונן על הילד; זרועו נראית בבירור, אנכית לקרקע. ברקע נשמעות צעקות ניחרות המוסיפות לאווירת הפאניקה. הסבב האחרון של היריות מעלה ענן אבק המסתיר את האיש ואת הילד. כשמתפזר הענן נראה הילד שרוע לרגלי אביו; האב מטלטל ראשו כשיכור.

וזה היה הכל. כפי שיסביר אנדרלין לאחר מכן, הסיבה לכך שהסקופ של France2הוצע למדיה העולמית חינם, היתה שהמפיקים לא רצו להרוויח מתקרית כה טרגית. רק רגעי הגסיסה הנוראים של הילד נחתכו בעריכה, הוא הוסיף, בהיותם "קשים מדי לצפייה". רצף הצילום עצמו, שיוחס בתחילה באנונימיות ל"צלם France 2", זוהה לאחר מכן כעבודתו של צלם התחנה הפלשתיני, טלאל אבו-רחמֶה, אולם עד אז הוטבע כבר הסרט בחותם הסמכות והמוניטין של התחנה.

תוך ימים הופץ סיפור שנועד לבסס את הפרטים החמקניים של סרט הווידיאו בן 55 השניות. ב-3 באוקטובר 2000 העיד אבו-רחמה בשבועה בפני המרכז הפלשתיני לזכויות האדם, כי חיילים ישראלים רצחו בדם קר את הילד ופצעו את אביו. עדותו של אבו-רחמה היתה חדה ומדויקת. לדבריו, היו חמש דקות של חילופי אש בין הצדדים, ובמשך 45 הדקות הבאות נמשכו היריות מצד העמדה הישראלית בלבד וכוונו ישירות לעבר האב ובנו. לטענתו, הצליח לצלם 27 דקות במהלך היריות, תוך סיכון חייו. כצלם מלחמה מנוסה הצהיר אבו-רחמה ללא היסוס כי המוצב הישראלי היה העמדה היחידה שממנה יכלו השניים להיפגע.

גרסה מועצמת זו של התקרית קיבלה חיים משלה וזכתה לחזרות ולקישוטים בדמות מספר סיפורי רקע, דיווחים מיוחדים וראיונות על גורלו הטרגי של "הילד מעזה שאהב ציפורים". בראיון לטלוויזיה הישראלית אמר ג'מאל א-דורה כי בכניסתם לצומת נצרים האש היתה כה עזה עד כי החליט למצוא מפלט מאחורי חבית הבטון, שם רותקו במשך 45 דקות על ידי הירי שכיוונו לעברם הישראלים. הוא נופף לחיילים, שיכלו לראות כי הוא אזרח תמים שנלכד שם עם ילד, אך הם ירו בו ביד. כשניסה לגונן על בנו בזרועו ולאחר מכן ברגלו, נורה שוב בכל פעם. התוצאה הטרגית תוארה על ידי אבו-רחמה בסרט תיעודי של ה-BBC: "ג'מאל ניסה לקרוא לעזרה בטלפון הנייד שלו, מבקש שמישהו יעצור את אש החיילים או ישלח אמבולנס. נהג האמבולנס נורה למוות, והחיילים המשיכו לירות עד שהרגו את מוחמד שמת מיד מפצע בבטנו או, לגרסה אחרת, דימם למוות דקות ארוכות באין אמבולנס שיפנה אותו".

בשבועות הבאים כתבו על התקרית עשרות עיתונאים, כסוזן גולדברג מה'גרדיאן' וז'יל פארי מ'לה מונד', כאילו נכחו הם עצמם בצומת נצרים ביום הגורלי.

האם נורה בכלל?

פרשת א-דורה הזיקה לישראל באופן כה מיידי וקשה, עד כי כל מה שאמרו ועשו בכירי הממשלה רק החמיר את המצב. אנדרלין הצהיר כי לפני שידור הכתבה פנה לדובר צה"ל כדי לדווח לו על החדשות ולהזהירו מהשתמטות לאחריות הישראלית בעניין. מנגד, הדיווח של החיילים בעמדה הישראלית לא היה אפילו קרוב לתיאור של אנדרלין מהסיבה הפשוטה שהם לא ראו דבר. למרות זאת, ההצהרה הישראלית הרשמית הראשונה על התקרית כללה התנצלות על מות הילד והבטחה לערוך חקירה. רק כעבור כמה ימים הגיע צה"ל למסקנה כי בהתחשב בזווית הירי מהעמדה הישראלית, האב ובנו לא יכולים היו להיפגע מאש צה"ל.

בנוסף לכך נטען, כי לכל אורך הווידיאו לא נראו סימנים האופייניים לפגיעות כדורים; במקום לא נראו כל עקבות דם, ובהתנהגות הקורבנות לא ניכרו סימני טראומה. טענת אבו-רחמה בדבר 45 דקות של ירי אוטומטי ללא הפוגה נדחתה על ידי מומחים בליסטיים שטענו כי התקפה שכזו אמורה היתה לקרוע את גופות הקורבנות לגזרים ולהפוך את חומת הלבנים שמאחוריהם לחצץ. עוד נטען כי התנהגות מעין זו אינה הולמת את האתיקה ואת המשמעת בצה"ל.

בין ראשוני המפקפקים בגרסה שהתקבלה היו במאי הסרטים התיעודיים הצרפתי, פייר רחוב, שתבע את France 2על הפצת מידע כוזב והושלך עם תביעתו מבית המשפט הצרפתי. נחום שחף, פיסיקאי ישראלי שהוביל את החקירה הרשמית הראשונה בצה"ל, למד את המקרה לעומק. גם 'סוכנות חדשות מטולה' (MENA), שבסיסה בישראל והיא דוברת צרפתית, החלה בחקירה ממושכת הנמשכת עד עתה. אסתר שפירא, מפיקת טלוויזיה גרמנית שנסעה לישראל משוכנעת באשמתו של צה"ל, שבה לגרמניה ובאמתחתה סרט המציג את הסתירות שבדיווח החדשותי של France 2; היא היתה משוכנעת שהילד נהרג בידי פלשתינים. במאמר שהתפרסם ביוני 2003 בירחון 'אטלנטיק', הסיק העיתונאי האמריקני ג'יימס פאלווס כי מוחמד א-דורה "לא נורה בידי החיילים הישראלים שהיו מעורבים בלחימה באותו היום", וכי לעולם לא נדע מי הרג אותו.

האם נורה מוחמד א-דורה על ידי ישראלים? על ידי פלשתינים? ואולי לא נורה כלל? מרבית המאמצים לפתח תסריט-נגד משכנע נכשלו בשל ריבוי הפרטים הסותרים. קשה ביותר גם להתעלות מעל לרגשות הנובעים למראה התמונות, אל בחינה ביקורתית של העובדות.

אבל יש בידינו הוכחות נרחבות למה שהתרחש בצומת נצרים באותו יום של ראש השנה. יותר מתריסר צלמים נכחו שם וצילמו את הפעילות במקום. הם היו כולם פלשתינים, אולם הם עבדו בעבור רויטרס, אי-פי, NHK, France 2ורשתות יוקרתיות נוספות. לבד מסרטו של אבו-רחמה, הופיעו כבר במהדורות החדשות של אותו יום מובאות קצרות מחומר שצילמו אחרים, וקיימים גם קטעי צילום אחרים בני שעות אחדות. איני יכולה לומר שהם מראים כל מה שהתרחש, אך יש מספיק חומר גלם מצולם כדי לאושש את שאתאר להלן.

סצנות קרב מזויפות

צומת נצרים הוא הצטלבות דרכים פשוטה שבה הוביל כביש אחד ליישוב היהודי נצרים ואחר הוביל לכפר הפלשתיני אל בוריג'. על הכביש המוליך ליישוב ניצבה עמדה ישראלית פשוטה. ביום הנדון נעו אזרחים ומשטרה פלשתינית באזור בחופשיות. הפלשתינים החזיקו בשני בנייני דירות שצפו אל העמדה הישראלית, ובבניין נוסף שהתנשא מעל לעמדה. לבד מכך פעלו הפלשתינים מגבעת חול הפונה אל האב ובנו, וכן ממקבץ של בונקרי בטון במורד הכביש לכיוון אל בוריג'.

בכל קטעי הצילום שראיתי התרחשו חילופי אש פעם אחת בלבד: התפרצות קצרה של אש פלשתינית מהבונקרים וסדרות יריות שנורתה בתגובה, ככל הנראה מהעמדה הישראלית. באשר לסצנת המוות, היא צולמה בחזית חומת לבני הבטון וממול לגבעת החול, והיתה ממוקמת בזווית שהפכה את חבית הבטון שמאחוריה הסתתרו השניים לבלתי נגישה לאש הישראלית.

הצילומים של רויטרס, אי-פי ו-France 2שראיתי, מראים בבירור שני סוגי פעילות שונים לחלוטין בצומת נצרים: התקפות אמיתיות בסגנון אינתיפאדה וסצנות קרב מזויפות. שני סוגי הסצנות נראים על רקע פעילות רגילה של אוכלוסייה בצומת דרכים עמוס. באזור ההתרחשות ה"אמיתית" ילדים משולהבים וצעירים נזעמים משליכים אבנים, צמיגים בוערים ובקבוקי תבערה על העמדה הישראלית. באותה העת באזור ההתרחשות ה"תיאטרלית" נראים צלמים פלשתינים עובדי רשתות זרות המצלמים סצנות קרב מבוימות, בהן צעירים היסטריים מתנפלים על "הרוגים", דוחפים וצועקים 'אללה הוא אכבר' ותופסים בגמלוניות ב"פצועים" תוך שהם דוחפים את אנשי צוות האמבולנסים.

שברירי שניות מצילומים אלה יופיעו לאחר מכן במהדורות החדשות ובדיווחים מיוחדים; הקטעים הגולמיים החושפים את הזיוף יושמטו, מותירים את הליבה עשירה בחומרים אנטי-ישראליים.

סצנת מותו של א-דורה צולמה בדיוק במהלך התקריות המבוימות הללו. גם היא יכולה היתה להיות ממוקמת וממוצבת. באחד מקטעי הסרטים של רויטרס נראים האב ובנו כורעים מאחורי חבית הבטון בעוד ג'יפ נוסע לאיטו במעלה הכביש, עוצר בטווח האש של העמדה הישראלית, פונה לכיוון הנגדי ובמרחק לא רב מהשניים מסייע לפינוי המבוים של הכאילו פצוע ברגלו הימנית. למעשה, למשך רגעים אחדים עמדו שני אמבולנסים במרחק של לא יותר מ-5 מטרים מא-דורה. אין כל הוכחה למאבק צבאי בקרבתם, ולא נשמעים מטחי יריות.

איש מהאנשים שהיו בצומת באותו היום לא אישר מעולם את עדותו של אבו-רחמה. אף לא אחד מן הצלמים האחרים שעבדו בצומת באותו היום צילם את האב ובנו במהלך החוויה הקשה שעברו, כביכול, תחת האש הישראלית. דמותם נראית רק באחד המקרים כשצולמו בהיסח הדעת ברקע צילום שגרתי של רויטרס.

צפיתי גם בהעתק מהחומר שהועבר על ידי אבו-רחמה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-30 בספטמבר. בנוסף ל-55 השניות ששודרו באותו הערב, הקטע מכיל תמונות אחרונות של הילד שיתואר לאחר מכן כמי ש"נהרג מיד בירייה לבטנו", בהן נראה א-דורה משנה תנוחה, מתרומם כשהוא נשען על מרפקו, מאהיל על עיניו בידו, מתגלגל על בטנו ומכסה את עיניו.

בנוסף לכך ראיתי קטע מראיון שבו מספר אבו-רחמה כיצד גילה את זהותו של הילד. לדבריו, כשעזב את הצומת בערך בשעה 4:30 אחר הצהריים, נתקל בקולגה והראה לו את התמונות שזה עתה צילם. העיתונאי האחר, שהיה במקרה קרוב משפחה של ג'מאל א-דורה, סיפק לו את שמות הקורבנות. בהלוויית הענק שנערכה לפני השקיעה באותו יום נראו האבלים נושאים תמונות רבות של א-דורה, אשר נהרג כביכול באותו אחר צהרים. היכן ומתי הודפסו תמונות אלה?

גופה אחת ושני פרצופים

אין זו משימה פשוטה לקרוא תיגר על היושרה של שדרן רב עוצמה בצרפת, שבה התקשורת הממלכתית פועלת במידה מוגבלת של עצמאות וללא תחרות אמיתית. יוקרתו של צ'רלס אנדרלין והעמדה השלטת של ערוץ France Télévisionsהיה בהם די להביך גם את מנתחי האירוע הראשונים השקדניים ביותר. עד היום, אנדרלין – יהודי צרפתי שהפך אזרח ישראלי לפני כ-20 שנה ושירת בצה"ל – מסרב להשיב לשאלות באשר לנכונות הדיווח החדשותי והסיפור שהתפתח ממנו; הוא מגיב בהתקפות-נגד אישיות ומאיים לתבוע את מלעיזיו על הוצאת דיבה.

נראה כי מעורבת כאן יותר מסתם גאווה עיתונאית. הדיווח של אנדרלין הלם את השקפתו המוצהרת על הסכסוך במזרח התיכון. בספרו שראה אור ב-2003, 'חלומות מנופצים', הטיל אנדרלין את האשמה לכישלון תהליך אוסלו על ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, ועל נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, תוך שהוא פוטר את הפלשתינים מכל אחריות. לפרשנות זו שותפה האליטה האינטלקטואלית והפוליטית בצרפת, והיא מאושרת על ידי העיתונות הכתובה רבת ההשפעה.

עם זאת, ב-2004, כשהאינתיפאדה דעכה והמיתולוגיה שלה התעמעמה, החל גם סיפורו של א-דורה להיסדק. אנדרלין והתקשורת הצרפתית נסוגו בהדרגה מטענתם הראשונית באשר למקור הכדורים הקטלניים, מותירים את התקרית באזור מעורפל שבו יוכלו הפלשתינים להמשיך ולהאשים את ישראל ברצח הילד, בעוד הצרפתים ישאירו את הרושם שהוא "נהרג במהלך חילופי אש". ואז, בסוף אוקטובר 2004, קרה דבר שהיה אמור לשבור את השתיקה, לו היתה התקשורת הצרפתית אכן חופשית.

לוק רוזנצווייג, עיתונאי שפרש מ'לה מונד' ואשר פקפק באמיתות הדיווח על א-דורה מההתחלה, השלים מאמר מחקר שבו האשים רשמית את France 2ב"פשע התקשורתי הכמעט מושלם". מאמרו אמור היה להתפרסם בשבועון המרכזי 'ל'אקספרס' ביום השנה הרביעי לאינתיפאדה, אולם עורך המגזין, דניס ז'ימבאר, החליט לעכב את הפרסום כדי לבדוק שוב את העובדות שבו.

בהתחשב במעמדו, ז'ימבאר יכול היה לארגן מפגש עם מנהל החדשות של France 2. לפגישה נלוו אליו רוזנצווייג ומפיק הטלוויזיה המוערך דניאל לקונט. בתשובה לשאלות פשוטות על החומר המצולם של אבו-רחמה קיבלו השלושה תשובות מזעזעות. כשביקשו את 27 הדקות של החומר המצולם הגולמי שבו נראה א-דורה מרותק על ידי האש הישראלית, הראו להם חצי שעה של סצנות קרב מזויפות. הם שאלו מדוע לא היו תמונות של חיילים ישראלים המכוונים את האש לעבר האב ובנו, ונענו כי בשלב זה חזר בו הצלם מעדותו שנמסרה למרכז הפלשתיני לזכויות אדם "תחת לחץ". הם ביקשו לדבר עם הצלם שקודם לכן נמסר להם שהוא שוהה בפאריס לצורך טיפול רפואי, אולם כעת נאמר להם שהוא אינו דובר צרפתית והאנגלית שבפיו בסיסית. כשביקשו לראות את סצנת גסיסתו של א-דורה שנטען כי נחתכה בעריכה על ידי אנדרלין, נאמר להם כי אין תמונות כאלה בנמצא. בתמונות שהציגו בפניהם נראה ילד מת שזוהה כמוחמד א-דורה שהתקבל לבית החולים 'שיפא' בעזה בצהרי ה-30 בספטמבר. אולם זמן קבלתו לבית החולים היה שעות אחדות לפני שהתרחשה התקרית הנדונה, פניו של הילד לא תאמו לפני הילד בסצנת הירי, ופצעיו לא תאמו לתיאורים של עדי הראייה. בתגובה נאמר לשלושת החוקרים שהמומחים המשפטיים של הערוץ יבחנו את המקרה.

צלקות או יד בריאה?

בשלב זה החליט ז'ימבאר לפרסם את החשיפה של רוזנצווייג. גם סוכנות החדשות של מטולה הלכה בעקבות היוזמה הזו והדליפה מיד את דו"ח הפגישה, ובמסיבת עיתונאים בפאריס חזרה על גרסתה לפיה מותו של א-דורה הינו זיוף מוחלט. France 2, שאיים בפעולה משפטית נגד כל מי שיערער על היושרה של כתביו, מיהר לשחרר ספין בתגובה: הוא שלח את אבו-רחמה לעזה לצלם את הצלקות של האב ג'מאל, והציג את הצילומים במסיבת עיתונאים משלו. המאמרים שפורסמו כדי לתמוך באנדרלין היו לא מתואמים ברובם עם אחת התמונות מהדיווח המקורי, שבה נראתה בבירור זרועו החשופה והבריאה של ג'מאל שניות אחדות לפני סבב היריות החותם את הסצנה.

אולם בועת הסובלנות המגנה על התקשורת הצרפתית החלה להימתח ולהיקרע. שלושה חודשים לאחר המפגש עם France 2יצאו ז'ימבאר ולקונט עם הגרסה שלהם לסיפור. תמצית חיבורם, כפי שפורסם ב'לה פיגארו' לאחר שנדחו על ידי ה'לה מונד', אישרה את הפרסום של סוכנות מטולה ובד בבד תקפה את הסוכנות ואת רוזנצווייג על שמיהרו להסיק כי סצנת המוות היתה מבוימת. בנוסף לכך תבעו השניים מהערוץ לחשוף את החומר שברשותו, לסגת מהאשמותיו ולהכיר בנזק העצום שהסב דיווחו לשמה של ישראל תוך הסתה לאלימות.

למחרת הפרסום הגיב אנדרלין ב'לה פיגארו' והציע שעמיתיו יצטרפו אליו להסכם ג'נטלמני כדי להניח לפרשה. הדיווח שלו אולי היה חפוז, כתב, אך היה זה מוצדק על רקע זכות הציבור לדעת את האמת, שכן רבים הם הילדים הנהרגים. היה עליו לומר "עתידים להיהרג", שכן מוחמד א-דורה, כפי שהתפאר אביו, היה השאהיד הראשון וכתבתו של אנדרלין היתה במידה רבה הגורם להתרחשויות הבאות. בכל מקרה, מבחינת אנדרלין היתה התוצאה פשרה מאכזבת. כפי שציין ז'ימבאר בנוקשות, תפקידו של עיתונאי הוא לדווח על מה שקורה, לא על מה שעלול היה לקרות, ואולי יש להוסיף – על מה שלא עלול היה לקרות.

הממשלה הצרפתית מעורבת

האם כעת יש הסכמה כללית לגבי האמת בפרשת א-דורה? בראיון לתחנת הרדיו היהודית-צרפתית תיארו ז'ימבאר ולקונט את תדהמתם נוכח גילויין של סצנות הקרב המזוייפות. עם זאת אמרו כי מותו של א-דורה לא היה מבוים, כי פציעותיו של האב היו אותנטיות, וכי הילד נהרג כנראה בחילופי האש.

קביעה זו של מוות כתוצאה מחילופי אש היא פיתרון מלאכותי של המחלוקת בפרשת א-דורה. שמעתי הסבר זה מאה פעמים, ופעם אף נעזרתי בו בעצמי, והשימוש בו נועד למנוע כל הרהור הגיוני בדבר האפשרות של פברוק החומרים. אולם זוהי המצאה דמיונית; עדי הראייה היחידים - הצלם וג'מאל א-דורה - תיארו 45 דקות של יריות מכיוון אחד בלבד.

ומה ניתן לראות בדיווח המצולם? כפי שהודה ברמז גם אנדרלין, הדיווח לא היה תמצית הלקוחה מצילום ארוך ומעמיק יותר, אלא סצנה ללא עומק, ללא התחלה וללא המשך, המציגה דקה אחת שבה נראים ג'מאל ומוחמד א-דורה בצילום מתמשך אחד. במהלך 55 השניות נראים שני כדורים הפוגעים בחומה וענן אבק מערפל את הפריימים האחרונים. אין כל סימן או קול של חילופי אש, אין ייסורי גסיסה. השאר, כמו שאומרים בצרפתית, הוא ספרות.

מאין, אם כן, הגיעה הגרסה המפותחת של הסיפור? לכך יש רק מקור אחד – טלאל אבו-רחמה. אנדרלין אישר את גרסתו בדבקות, וכל השאר חזרו עליו. על אף שאנדרלין סיפר את הדברים כאילו נכח במקום, הוא לא הכחיש שבאותה העת שהה ברמאללה במסיבת העיתונאים שערך ברגותי. שיחות הטלפון הדרמטיות שניהל עם אבו-רחמה, ואשר לדבריו תיארו בפרוטרוט את מהלך האירועים, תרמו לביסוס הסיפור שנערך מאוחר יותר על ידו.

כמה זמן לקח לאנדרלין להבין שהצלם שלו שיקר? כמה זמן לקח לבכירי France 2להבין שטעו כשבטחו במילתו של אנדרלין? כל עוד נטל ההוכחה נח על כתפי היוצאים נגד הערוץ, יכול היה האחרון להתחמק. אולם כעת עולה שאלה אחרת – מה היה תפקידה של רשת הטלוויזיה הממלכתית, כלומר של ממשלת צרפת, בתכנון, בהוצאה לפועל ובהפצת העלילה המרושעת הזו, שהשלכותיה ניכרות עד ימינו אלה?

נידרה פולר היא סופרת ועיתונאית צרפתייה. המאמר הופיע בגיליון ספטמבר 2005 של 'קומנטרי'